זרע של גזר או I did it!

את הספר "זרע של גזר" מאת רות קראוס ועם איורים מקסימים של קרוקט ג'ונסון קנה פול לילדים לפני כמה חודשים.

מידי פעם, בערב לפני השינה, אני קוראת אותו לילדים ותמיד אני מתפעלת מכמה קסם וחוכמה יכולים להיות בטקסט כל כך פשוט וקצר. הנה הוא כאן בשלמותו:

"ילד קטן טמן באדמה זרע של גזר.
אמא שלו אמרה: "אני חוששת שזה לא יגדל".
אבא שלו אמר: "אני חושש שזה לא יגדל".
אחיו הגדול אמר: "זה לא יגדל".
יום יום הילד ניכש את העשבים שצמחו מסביב, והזליף מים על האדמה.
ושום דבר לא גדל.
ושום דבר לא גדל.
כולם אמרו לו שזה לא יגדל.
אבל הוא המשיך כל יום לנכש את העשבים מסביב ולהזליף מים על האדמה.
ואז, יום אחד, הגזר גדל.
בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה".

ולמה אני מספרת את זה? מי שעוכב אחרי הבלוג שלי מתחילתו, יודע שרכשנו בית, עברנו אליו, ואנו עמלים כדי לעצב אותו כמו שתמיד חלמנו. הבית מוקף בגינה בת 220 מטר שהייתה חורבה כשהגענו לכאן, ובמו ידינו (ועם עזרה מאמא שלי היקרה) הגינה שלנו הופכת לגינת קסם אמיתית.

בקצה הגינה, יש (ועכשיו אני שמחה לומר "היה") גזע עץ כרות במרכז משהו שאמור היה להיות מסלעה. מרגע שהגענו, פול התעקש שהוא רוצה להוציא את הגזע, ואני לא הבנתי מה העניין. "220 מטר גינה יש כאן, ודווקא הגזע הזה מפריע לך?".

אבל פול החליט שהוא מוכרח להוציא את הגזע וכמעט כל יום בילה כחצי שעה כדי לחפור ולנסר. היפה שבעניין הוא שהוא שיתף גם את זיו, בננו בן ה - 5.5, בפרוייקט הגזע וכל יום שניהם עבדו יחד. בסוף כל יום הוא אמר לזיו: "היום עבדתי בגינה, חפרתי עוד קצת וגזמתי שורשים. הגזע זז?" וזיו ענה: "לא". ופול שאל: "להרים ידיים? זיו ענה: "כן" ופול ענה בעקשנות: "לא!" וכך זה נמשך כמה שבועות.

ככל שפול חפר וגזם - כך התגלה הגזע כתמנון מפלצתי בעלת יותר ויותר רגליים. לפני כמה ימים, לאחר שכבר לא האמנו שהגזע יזוז ממקומו, החלטנו לצלצל לגנן, שיבוא לסיים את העבודה. הגנן היה עסוק והבטיח לבוא בעוד כשבוע... אבל היום, בזמן שישבתי בסטודיו שלי להכין קשתות מקסימות לילדות (תמונות בקרוב), פול קרא לי לגינה. הוא עמד גאה על הגזע ורקד את ריקוד הניצחון שלו. הגזע יצא!

אז זה המקום להתנצל פול, על כך שלא האמנתי שהגזר יגדל (או שהגזע יצא ממקומו) לא שיתפתי פעולה, ולא הבנתי את הצורך העז שלך להוציא את הגזע - אני גאה בך!

אני מביאה כאן את הסיפור של פול, בלוגר אורח ובן זוגי היקר, באנגלית, לטובת הוריו וחבריו... ולאחר מכן, עוד תמונות של הגינה הנהדרת שלנו:

With a lot of free time on my hands, I was looking for a big project. Digging out a huge tree stump in the yard (of our new house) fit the bill nicely.

 

“You’re crazy,” a neighbor said. “It’s too big,” said a friend. “Just bring in some professional gardeners,” my wife said. I was literally stumped about how to begin, but I knew who to ask.

The local garden store owner sized me up and stated:

“if one were so inclined (although he recommended against it), they would have to dig a large ring around the stump and cut every root they found. After they cut all the roots, they would have to “rock the stump” (also a great name for a band) until it came loose.”

He had me at, “if.” We wiped the tears away and I was on my way with a shovel and a small saw in hand.

Every day for two weeks I dug, cut and dug some more. I got my son Ziv involved. We developed a daily ritual in which I would say to him:

“I dug some more today -- and I cut some more roots. And did the tree stump move?” “No,” was his reply.

“No,” I agreed.

“But am I giving up?” I would ask.

“Yes,” he would reply.

“No” I would reply with gusto. “I’m not giving up! I’ll do a bit more work each day until it moves!”

Minutes turned into hours; hours into days; and days turned into one more week. I was growing weary of constantly discovering new, deeper roots. I could hear the stump at night, mocking me.

The stump was now my white whale. I had visions of Charles Ingles with broken ribs trying to move huge sacks of grain until lots of kindly town folk and neighbors came to help. Except no neighbors came to help and my ribs were actually just fine.

Today I cut something like root number 17 and gave a little kick -- and the stump moved. It is now completely uprooted and I feel like a million bucks. Proud. I feel vidicated; like all my opinions about everything have always been right. I’m glad Ziv got to witness it.

I am seriously considering printing up “Ask me about my stump!” buttons. Now I just lay about the house and when anything needs to get done I point my thumb over my shoulder and casually remind the world, “I took out the stump.”

פסיפלורה

תפוז סיני

ולמי ששרדה עד עכשיו... הנה שרשרת חדשה שהכנתי לפני שבוע מחימר פולימרי בסדנה של אומנית אמריקאית בשם לואיז פישר קוזי, שהתארחה בארץ על ידי פורום אומנות בחימר פולימרי.

חיבוקים לרוב, ריקי